חנוכה תשע"ה

תמיד היה חביב עלי המדרש על חנוכה של האדם הראשון –
"לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים
עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה] כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא.
הלך ועשה שמונה ימים טובים לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים"
(מסכת ע"ז דף ח)

תמיד חשבתי שמה שהמדרש הזה מנסה להביע הוא שלא ממש משנים הגורמים ההיסטוריים
אלו שהובילו את היהודים לחגוג את חנוכת המזבח ולערוך חג סוכות בסוף כסליו (על פי ספר מכבים..)
או אם זה בזכות נס פך השמן שמתועד בבבלי (סוגיית מאי חנוכה, מסכת שבת כא:)
בעצם, עוד לפני הכל, עוד מימי אדם הראשון, הזמן הזה בשנה הוא זמן מכוון, בעומק החורף והחושך אנו חוגגים את העובדה שיש לחושך הזה סוף, אנו מבעירים אור בחושך ובקור, מאמינים שפך אחד של שמן יכול להאיר שמונה ימים.

השנה חשבתי על עוד מבט שניתן לקרוא דרכו את המדרש הזה-
ראה אדם הראשון שהימים מתקצרים והולכים, חשב שהדברים קורים בגלל חטאיו ("בשביל שסרחתי") ואף עמד בתענית, אך בסופו של דבר סיכם בכך שזה "מנהגו של עולם", אין פה קשר ישיר לא לחטאיו ולא לתענית שבה הוא ישב.
באסוציאציה קצת פרועה עומדים חוקרים שונים, רואים את ההתחממות הגלובלית ואמורים, זו אחריות שלנו, עלינו לשבת בתענית ולהפסיק את הזיהום. בא מולם פרופ' ניר שביב מהאוניברסיטה העברית אומר (ולכאורה מוכיח) שכל ההתחממות קשורה למחזורי חום של השמש ולא לפליטת פחמן דו חמצני. (כמובן לזיהום האוויר אלפי נזקים אחרים אבל לא השפעה על הטמפרטורה)
שתי ההתרחשויות הקוסמיות האלו שניסינו לחבר למעשי האדם, ליטול עליהן אחריות, לשנות את דרכינו כדי "להציל" אותן הן למעשה התרחשויות מחזוריות "דטרמיניסטיות" שאינן מושפעות מהאדם או מחטאיו
העולם על פי המבט הזה הוא מחזורי, מובנה, יציב, וההשפעה של ההתנהלות האנושית שלנו בו מוגבלת..

רבי נחמן בדרשתו לחנוכה מציג תמונה שונה קצת של העולם שמסביב– (שיחות הר"ן – מ')
"ובאמת דע, כי כל העולם כולו הוא בחינת גלגל החוזר, שקורין "דריידל" (סביבון)
והכול חוזר חלילה ונתהפך מאדם מלאך וממלאך אדם ומראש רגל ומרגל ראש,
וכן שאר כל הדברים שבעולם כולם חוזרים חלילה ומתגלגלים ומתהפכים מזה לזה ומזה לזה, מעליון לתחתון ומתחתון לעליון. כי באמת בשורש הכל אחד. כי יש נבדלים, דהיינו מלאכים, שהם נבדלים לגמרי מן החומר. ויש גלגלים, שהם בחינת חומר, אבל חמרם זך מאד. ויש עולם השפל, דהיינו זה העולם השפל, שהוא חומר גמור, ואף על פי שבוודאי כל אחד ואחד מאלו השלושה הוא נלקח ממקום מיוחד, אף על פי כן בשורש הכל – שם כולו אחד.. ועל כן כל העולם כולו הוא בחינת גלגל החוזר והכל חוזר ונתהפך.."

הגבולות, איך שאני מבינה את הטקסט הזה הם בתודעה שלנו, לא בהוויה עצמה,
אני חושבת שחלק מהמשמעות היא ששינוי בנו יוצר שינויים במרחב הבריאה כולו,
שתנועות נפשיות או חומריות שלנו כרוכות בשורש גם בעולם הרחב ועל כן תהודה שלהן תיצור גלים בכל המעגלים הללו.
קשה לדעת למעשה אם ועד כמה המעשים שלנו משפיעים על העולם שלנו, עם זאת וודאי שלאמונות בדבר הקיבעון או הגמישות של העולם יש השפעה מכרעת על המוטיבציה שלנו לנסות לשנות, על האמונות בדבר הגבולות שלנו כבני אדם, הן יוצרות מבט שונה על הזדמנויות שנקרות בדרכינו וכנראה שהן כן משנות לפחות את החיים הפרטיים שלנו.

ועוד הערה, על אף שאדם הראשון ראה שזו דרכו של עולם ולא אחריותו האישית עדיין עמד והתקין חג, כי עדיין ראה לנכון לברך על הטובה, על הפגת החרדה, על ריבוי האור.

אז שנזכה לראות את האור הולך וגדל, את הימים מתארכים, ושנזכה שהעולם, לפחות עבורינו, לא יהיה סטטי אלא בעל אינסוף אפשרויות, התרחשויות והתחדשויות לטובה, ובפרט שנראה בטוב שיש לנו ושנוכל להודות עליו.

חג שמח.

רבקה

https://www.youtube.com/watch?v=-zzdy7rITrs

ז' במרחשוון תשע"ה

בתרביות שונות ישנו קישור בין גשם ליחסים בין המינים –
לדוגמא בתרבות הכנענית אנו מוצאים את אל הגשם, הבעל, שבועל ומפרה את האדמה ואף בגמרא במסכת תענית ירידות הגשם נקראות רביעות – רביעה ראשונה, שניה, וכו'

חשבתי לי שבשונה מיחסים בין אנשים בהם ההפריה מבטאת מיזוג בין זרע לביצית, בין הDNA של הגבר לזה של האישה, האדמה כוללת את הזרעים כבר בתוכה ואין לגשם לכאורה כלום מעצמו שמעורב בפרי שנוצר.
הגשם מאפשר לכל אדמה להפריח ולהצמיח את מה שיש בתוכה.

אני חושבת שיש פה דימוי יפה ליחסים של אהבה בין אנשים,

אנו כוללים בתוכינו את הזרעים והפוטנציאל והאיכויות ועדיין פעמים רבות אנו זקוקים לגשם שיבוא ויחייה את המקומות האלו, לאהבה, קבלה ואמונה של הזולת בנו.

ובמקביל אנו נדרשים לפעמים להיות גשם עבור הזולת, לתת אמון, להכיל גם בלי לדעת מה יצמח, בלי לשלוט ולכוון. פשוט להיות, לתת, לחבק, לאהוב ולאפשר להצמיח, קוצים ופירות, כאב ושמחה.

אולי לכן גשם נתפס כחסד, נתינה בלי גבול. חסד שמאפשר לנו להיות מה שנרצה, להתפתח ולפרוח.
לוואי שנזכה.

חורף טוב

סוכות, תשע"ה

בתוך החגים המקראיים יש שני חגים ארוכים – פסח וסוכות.
החגים הללו קשורים בטבורם לעונות השנה.
חג הפסח נמצא באביב, הפירות מתחילים להבשיל, זהו חג שבו מוקרבת מנחת העומר, השעורה, הראשונה להבשיל,
השפע מתחיל להפציע, פירות העבודה של החורף, זהו חג של יציאה החוצה, של יקיצה מהחורף.
חג הסוכות נקרא חג האסיף, "בצאת השנה", בסוף השנה. הפירות האחרונים מבשילים, התבואה מובלת למחסנים,
זהו חג שמלא בשמחה על כל היבול והשפע שצמח השנה, על מה שהשגנו והתקדמנו,
חג של שמחה על פתיחת השנה החדשה וכל ההזדמנויות שהיא נושאת,
יחד עם זאת זהו החג של הסתיו, עם מבט של התכנסות הביתה.
רגע לפני שחוזרים הביתה לשנת החורף אנו מצווים לצאת החוצה שבוע לסוכות,
להיזכר בסוכות בהן הושיב ה' את ישראל בצאתם ממצרים,
להיזכר שהחרות שלנו והקביעות שלנו והבית אינם דברים ברורים מאליהם,
להיזכר ביציאה ממצרים, במעבר לחופש מעולם של עבדות, בתהליך השחרור שכלל נדודים רבים,
להיות לרגע במקום של ארעיות, של חוסר יציבות, להודות על השפע שאספנו השנה
ולחזור הביתה עם מבט רחב יותר על הטוב שיש לנו.
—–
בכל שנה בפארק נאות קדומים ישנה תערוכה של הסוכות הכשרות המוזכרות במסכת סוכה,
ביניהן סוכה על גבי גמל, סוכה על גבי אילן, על גבי סירה או בגבהים ובשטחים גבוליים..  🙂
Inline image 3

Inline image 4

—–
הלילה האחרון של חול המועד סוכות מכונה ליל הושענה רבה ונוהגים להישאר בו בו ערים כל הלילה וללמוד תורה.
בתקוע, היישוב שלי, קיימת מסורת מזה שנים לקיים פסטיבל בלילה הזה עם הופעות, סדנאות ושיעורים שונים.
מצרפת קישור לאירוע ותוכניה, כל מי שירצה להגיע יותר ממוזמן לקפוץ אלי לסוכה, קפה וטראפלס על חשבון הבית 🙂
Inline image 6

יום כיפור וליאונרד כהן, תשע"ה

(בפוסט חסרים כרגע השירים עצמם יתווספו בהמשך)

בשבועות אלו מציינים את חגיגות יום הולדתו השמונים של לאונרד כהן,

אחד השירים המוכרים שלו נקרא "Who by fire"

השיר נולד בעקבות מלחמת יום הכיפורים בה הסתבובב לאונרד כהן יחד עם אריק איינשטיין במוצבים בסיני ושר לחיילים שלחמו שם.

השיר נכתב בהשראת פיוט שמופיע בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים (בעיקר בקהילות אשכנזיות) שנקרא "ונתנה תוקף"

הפיוט מתאר סיטואציה של משפט בה נקבע גורלו של האדם ושל האנושות לשנה הקרובה

העצמה של האימג' הזה, הובילה את יאיר רוזנבלום להוסיף לחן משלו לפיוט

הפיוט הולחן כמחווה לקיבוץ בית השיטה ששכל במחלמת יום הכיפורים אחד עשר מבניו

אפשר לומר שיש ביום כיפור שתי בחינות-

מצד אחד יום של משפט ודין, יום של אחריות על המעשים והעבר

מצד שני יש ביום כיפור היבט נוסף

בערב יום כיפור מקובל לטבול במקווה ובמשנה לומדים מהפסוק "מקוה ישראל ה'",

"מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל",

כלומר, כמו שמי המקווה מטהרים את האדם הנכנס בהם כך יום הכיפורים בעברו מטהר את ישראל,

בעצם מהותו ובלא שתידרש פעולה אקטיבית.

חז"ל ניסו לפשר בין שתי העמדות האלו ואמרו שיום הכיפור מכפר רק על דברים שבין אדם למקום – מצוות כלפי ה'

במקרים אלו, היום עצמו מטהר, מנקה ומשחרר מכל מה שנעשה בעבר,

מצד שני, במקרים של עברות שנעשו בין אדם לחברו, כלומר עוולות ופגיעות שקשורות ליחסים בין האנשים

יום הכיפורים אינו מכפר עד שלא ירצה את חברו, עד שלא יקבל את המחילה של מי שנפגע.

עם זאת אפשר גם להסתכל על המורכבות הזו כדואליות קיומית –

מצד אחד אנו נושאים באחריות על מעשינו ותוצאותיהם ולא ניתן להשתחרר מזה

ומצד שני קיימת גם מציאות של כפרה, של מחילה על מה שנעשה בעבר,

קיימת הזדמנות חדשה ונקייה, בה ניתן להתחיל דף חלק עם מגמות טובות ואמונה בכך שהעבר אינו מכתיב או מאפיל על העתיד.

ואחתום בעוד שיר של לאונרד כהן המתאים לימים אלו, בביצוע מתוך ההופעה שנערכה בארץ לפני כחמש שנים –

גמר חתימה טובה וחג שמח!

רבקה

לידה של שנה חדשה, תשע"ה

לראש השנה שמות שונים,

שנה שעברה כתבתי מחשבות על משמעות היותו "יום הזיכרון", היום אני אתייחס להיבט של "יום תרועה".
בתורה ראש השנה מכונה יום תרועה,
ועל כן המצווה המרכזית של היום היא שמיעה של קול תקיעת שופר.

ישנן סיבות שונות שמציעות משמעות לקול תקיעת השופר
קול השופר, כמו תקיעת חצוצרות, מסמל פעולת המלכה, זהו יום השנה לבריאת האדם, יום של קבלת מלכות ה' בעולם,
סיבה אחרת מתייחסת לכך שהשופר שעשוי מקרן של איל ומזכיר לנו את עקדת יצחק, שהיא סמל של מסירות וקבלת הדין,
סיבות נוספות מתייחסות לאירועים שונים בהם מוזכרת תקיעת שופר – מעמד הר סיני ולחילופין תיאורים של הגאולה.

למעשה, ישנם שלושה אפנים של תקיעה בשופר –  והם נקראים תקיעה שברים ותרועה.
בסוגייה בה מנסים ללמוד מהם קולות השברים והתרועה המילה תרועה מתורגמת ליבבה והבכי משמש כרקע להבנת אופי התקיעה.

בעקבות זה חשבתי על אנלוגיה ללידה, בה העדות הראשונה לחיות שלנו היא קול הבכי
הבכי הזה מסמל תחילה של חיים, הבטחה, חלומות
באופן דומה ניתן אולי לשמוע את קול השופר, כקול של לידה
לידה של שנה חדשה,
נקודת זמן שאנו מסתכלים קדימה ומאמינים בצמיחה ובחידוש
הצמיחה הזאת יכולה אמנם להיות מלווה בכאב ובבכי
אבל, כמו שאמרנו בד בבד גם מלאה בהזדמנויות ותקווה.

אז שתהיה שנה מתוקה, וטובה.
ולידות טובות של שנים חדשות. 🙂

לינק לפריוקט מקסים של בית אביחי על סימני ראש השנה

Inline image 1

ולמרות שכבר שמתי בשנה שעברה, לטובת אלו שטרם היו כאן שמה שוב קישור לעוגיות הרימון המקוריות והמתוקות של הדס  🙂

Inline image 2

שנה טובה!

רבקה

לוחות ושברי לוחות על חודש אלול ועל רחמים. תשע"ד

אנחנו נמצאים בחודש אלול קצת לפני ה'חגים'

בחודש אלול לפי המסורת משה היה על הר סיני בתהליך קבלת הלוחות השניים,

רגע, מה זאת אומרת שניים? בני ישראל קיבלו פעמיים את לוחות הברית??

בתורה מתואר איך משה ירד מהר סיני ובידו הלוחות

לוחות שמיימיים מעשה אלוהים בהם חרות החוק והקשר שבין ישראל לאלוהיו –

אך כשהוא יורד למטה, הוא רואה את העם משתחווה לעגל הזהב.

מזועזע, משה שובר את הלוחות ומנתץ את סמל הברית.

הלוחות נשברו, הברית התרסקה?

משה מתפלל לאלוהים שירחם על העם ועולה להר סיני לארבעים יום נוספים

בסופם, בי' בתשרי ביום הכיפורים, הוא יורד עם לוחות חדשים.

הלוחות השניים, גם הם לוחות של ברית, של החוק המסמל את הנאמנות לקשר בין העם לאלוהיו

אולם הפעם הלוחות הם מעשה ידיו של משה ולא מעשה אלוהים.

את שני הזוגות, השבורים והשלמים מניחים בארון הברית

דבר אלוהים חרות בלוחות מעשה אלוהים לא מצליח לפגוש את העם.

במפגש עם האנושיות דבר האלוהים מתרסק.

למרות השבר, משה מתאמץ לתקן, שוב הוא עולה להר.

הפעם הוא שב עם תורת משה, תורה שבעל פה, שפונה אל העם באשר הוא נמצא ונותנת לו חוקה שהוא יכול לעמוד בה.

החוקה הזו ניתנת ביום הכיפורים, יום של חסד, של כפרה, יום של רחמים.

הדואליות הזו קיימת גם בחיים שלנו.

מצד אחד קיים קול אלוהים – בשורה של צדק, אמת, מחויבות לטוב, סוג של סופר אגו,

ומנגד האיד, המקום שלנו בעולם עם הקשיים, הצרכים, הרצונות והחולשות.

לפעמים המפגש הזה יכול לגרום לריסוק, לאיבוד הדרך.

כנגד המשבר הזה ה' מציע לנו רחמים, הכרה במקום שלנו.

אמנם הלוחות הראשונים מנופצים אך גם להם יש מקום, הם מייצגים את השאיפה המזוקקת.

מצד שני, קיימת תורה שבעל פה, של דיאלוג, תורה שפוגשת אותנו מתוך רחמים לאנושיות שלנו, שמציבה לנו יעדים אפשריים.

אמנם הם לא מזוקקים ב'אמת' שלהם, אבל הרחמים האלו של הקבלה העצמית, של ההכרה בחולשות ובמגבלות שלנו שומרים עלינו מהתרסקות

ומאפשרים לנו בסופו של דבר לפעול ולשנות בעולם ככל יכלתינו.

רק טוב

רבקה

https://www.youtube.com/watch?v=qe5itweKkl8

ט"ו באב תשע"ד

ט"ו באב,

ליל ירח מלא, אמצע חודש אב, חג האהבה

בסוף מסכת תענית כתוב "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים

שבהן בני ירושלים יוצאים בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים…"

המשנה מציירת תיאור של בנות ירושלים רוקדות, מחוללות בכרמים ומשתדכות לבני ירושלים הלבושים בלבן,

ככל הנראה זה המשך והרחבה של חג קדום שהתקיים בתקופת בציר הענבים באזור שילה, שהייתה כעין עיר בירה בתקופת השופטים (שכן בה היה ממוקם המשכן).

הגמרא בסוף מסכת תענית מתארת אירועים שונים שהתרחשו בתאריך זה והטעינו את החג במשמעויות נוספות.

אחד האירועים שמיוחסים לתאריך זה הוא התרת הנדר שמנע מבני בנימין לשאת את בנות שאר השבטים לנשים,

בעקבות מעשי אלימות של שבט בנימין נדרו בני ישראל נדר שלא להתחתן עם בני השבט.. אך עם הזמן שעבר הבינו שהנדר הזה ינתק את שבט בנימין משאר ישראל

ט"ו באב היה תאריך התרת הנדר, ויום החג של המחולות בכרמים, היה ההקשר שבו התאפשר החיבור המחודש בין בני בנימין לנשות ישראל.

אירוע זה הטעין כנראה את החג במשמעות של התקשרות ואהבה.

כמה מחשבות על אהבה-

בשיר השירים, מגילת האהבה מתוארת אהבה בין הדוד לרעיה, או בין העם לאלוהיו על פי הפרשנות המסורתית המקובלת.

האהבה מתוארת במגילה באמצעות התשוקה, החיפוש, הכמיהה למפגש ומנגד אנו עדים להחמצה, למפגש שלא התרחש, לקיומו של הפער, הציפייה שלא ברור אם התממשה.

באהבה שלנו בעולם פועלות שתי תנועות, מצד אחד התשוקה לחיבור, להכלה, לידיעה, הרצון להתמזג עם הזולת, להיות מובן ומבין, להתמלא מאור האינסוף של השני,

ומצד שני קיים פער אינהרנטי, מובנה, ביננו לאחר, ביננו לאהובים שלנו, פער במשמעות שאנו נותנים למילים, פער בפרשנויות, בשיפוטים ובתנועה הנפשית שלנו,

פער של תהום המפרידה בין שתי הנשמות, ביננו לזולת, ביננו לאחר לנו.

לפעמים נראה שההחמצה, הפספוס והכאב הם מובנים, בלתי נמנעים, ואנו נעים על הציר הזה, רצוא ושוב, ידיעה מול הסתר פנים, התקרבות ולפעמים החמצה.

ובכל זאת הקסם כשהמפגש מתרחש הוא קסם של התגלות, אנו שואפים אליו שוב ושוב,

אנו מאמינים בו כי טעמנו ממנו ואורו עיננו, והמקום הזה של אהבה וכמיהה וגעגוע נותן לנו כיוון ללכת אליו.

לוואי שנצליח להושיט יד מעבר לתהום שביננו, לשמוע, להכיל, לאהוב.

https://www.youtube.com/watch?v=CHekNnySAfM